להבה וברוש

שני יסודות  /  זלדה                

הַלֶּהָבָה אוֹמֶרֶת לַבְּרוֹש

כַּאֲשֶׁר אֲנִי רוֹאָה

כַּמָּה אַתָּה שַׁאֲנָן

כַּמָּה עוֹטֶה גָאוֹן

מַשֶּׁהוּ בְּתוֹכִי מִשְׁתּוֹלֵל

אֵיךְ אֶפְשָׁר לַעֲבֹר אֶת הַחַיִּים

הַנּוֹרָאִים הָאֵלֶּה

בְּלִי שֶמֶץ שֶל טֵרוּף

בְּלִי שֶמֶץ שֶל רוּחָנִיּוּת

בְּלִי שֶמֶץ שֶל דִּמְיוֹן

בְּלִי שֶמֶץ שֶל חֵרוּת

בְּגַאֲוָה עַתִּיקָה וְקוֹדֶרֶת.

לוּ יָכֹלְתִּי הָיִיתִי שׂוֹרֶפֶת

אֶת הַמִּמְסָד

שֶׁשְּׁמוֹ תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה

וְאֶת הַתְּלוּת הָאֲרוּרָה שֶׁלְּךָ

בָּאֲדָמָה, בָּאֲוִיר, בַּשֶּׁמֶשׁ,בַּמָּטָר וּבַטַּל.

הַבְּרוֹש שוֹתֵק,

הוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טֵרוּף

שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֵרוּת

שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דִמְיוֹן

שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחָנִיּוּת

אַךְ הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תָבִין

הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תַאֲמִין.

כשהייתי קטנה וחזרתי הביתה לספר בלהט על חוסר צדק כזה או אחר בכיתה.

ראיתי את העיניים של אמא שלי -מקשיבות, מתפעלות וגם נבהלות-

אל תהיי ה'פה' של כל הכיתה. חכי שילדים אחרים יגידו.

אני זוכרת נסיעה באוטו עם אבא שלי וקולגה שלו, מפקח ממשרד החינוך.

השיחה ביניהם התגלגלה על הקושי מול תלמידים, "הדור של היום" וכאלה.

אני בחוסר הבנה מה מקומי בשיחה הצעתי לאותו קולגה לעשות שינוי קריירה.

"אם אין את הלהט, הרצון לגעת בתלמידים למה להישאר"

אני זוכרת את המבט הנבוך של אבא שלי.

בשני העבודות האחרונות שלי נתפסתי כאחת עם להט, לוחמת על האמת שלה.

האמת שלא חשבתי על זה הרבה.

הרגשתי שאני פשוט חייבת לדבר, להגיד,להתריע.

אבל הרגשתי גם לאט לאט שיש  אנשים שמתרחקים ממני.

לפעמים האש שורפת.

קצת מעייף להיות כל היום ליד 'נושאת הדגל' שרצה במירוץ שרק היא רואה את סופו.

האמת- גם אני התעייפתי.

החלומות שלי התחלפו.

אני רוצה לקום בבוקר למשהו מונוטוני לחלוטין, שלא משנה או משפיע על כלום.

משהו סתמי שאוכל לגלגל איתו שיחה סתמיתבגן שעשועים

משהו שתמיד אנשים יוכלו להגיד-"או, זה נחמד"

ואני בבית כבר 4 חודשים.

שומעת הרצאות טד על ללכת עם החוזקות והיכולות שלי,

נרשמת לקורסים אינטרנטים שמבטיחים מיפוי של היעוד בחיים.

אני יודעת מי אני.

אני להבה.

רק שאני רוצה להיות גם קצת ברוש.